מבוא
הארנונה היא מס שמטילה הרשות המקומית על המחזיק בנכס, ומטרתה לממן את הפעילויות השונות של הרשות. הנכסים שמוטלת עליהם ארנונה הם בניין, אדמה חקלאית וקרקע תפוסה כמשמעותם בפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן - פקודת העיריות).
הרשויות המקומיות (עיריות, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות) מטילות ארנונה על המחזיקים בנכסים שבתחומן לפי סוג הנכס, שטחו, השימוש הנעשה בו והאזור שבו הוא נמצא. הארנונה היא המקור העיקרי להכנסות עצמיות של הרשויות המקומיות. כללי הארנונה מעוגנים בחקיקה ראשית - פקודות מנדטוריות וחוקי הכנסת; בחקיקת משנה - תקנות וצווים שהותקנו בידי שרי הפנים והאוצר; ובצווי ארנונה שהמועצות של הרשויות המקומיות מחוקקות מדי שנה.
בשורה של פסקי דין הנוגעים למהות הארנונה קבע בית המשפט העליון כי הארנונה במהותה היא מס ולא היטל או אגרה, והתשלום אינו מותנה במתן שירותים למשלם על ידי הרשות המקומית.
עד שנת 1985 היו הרשויות המקומיות מוסמכות לקבוע את תעריפי הארנונה בתחומי שיפוטן ללא כל הגבלה. בעקבות משבר כלכלי שפקד את המדינה בשנות השמונים של המאה העשרים נוצר צורך לייצב את המשק, לרסן את עליית המחירים ולעצור את האינפלציה הדוהרת.
במסגרת החקיקה, שתחילתה בתוכנית לייצוב המשק משנת 1985, נקבעו מגבלות שונות על סמכות הרשויות המקומיות בנוגע להטלת ארנונה ולקביעת שיעורה, לרבות לעניין קביעת סיווגים ותעריפים לצורכי ארנונה בגין נכסים שבתחום שיפוטן. תעריפי הארנונה שמטילות הרשויות המקומיות על תושביהן מתעדכנים מדי שנה על פי נוסחה הקבועה בדין.
רשות מקומית שמבקשת לחרוג מהנוסחה הקבועה בדין נדרשת לקבל אישור חריג משרי הפנים והאוצר, והבקשה לאישור זה תוגש לפני תחילת שנת הכספים העוקבת.
האיתנות הפיננסית של רשות מקומית נבחנת בין היתר על פי שיעור גביית הארנונה. שיעורי גבייה גדולים הם ביטוי למינהל תקין, והם משקפים חלוקה שוויונית של נטל המס. הרשויות המקומיות מוסמכות לבצע פעולות גבייה ואכיפה לצורך מיצוי פוטנציאל גביית הארנונה ברשות. אי-שימוש בכלי האכיפה והגבייה העומדים לרשותן או שימוש בררני בהם עלול להתפרש כאכיפה בררנית וכפגיעה בשוויון, ובמקרים מסוימים הדבר יכול להגיע לכדי פגיעה בטוהר המידות.
קיימת חשיבות רבה לכך שהרשויות המקומיות יפעלו לגביית חובות הארנונה בסמוך ככל הניתן למועד היווצרותם. הצטברות של חובות משנים קודמות עשויה להעיד כי הליכי הגבייה והאכיפה אינם מתבצעים באופן מספק.
ועדת הערר על קביעת ארנונה כללית (להלן - ועדת הערר) פועלת מתוקף חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן - חוק הערר). הוועדה היא גוף עצמאי מעין שיפוטי שתפקידו להכריע בסכסוך שהצדדים לו הם מנהל הארנונה - כזרוע המבצעת של הרשות המקומית, והחייב בארנונה. על פי חוק הערר, "המועצה תמנה ועדת ערר אחת או יותר, בהרכב של שלושה חברים מבין בעלי הזכות להיבחר כחברי המועצה, ואת היושב ראש שלהן".
הנציבות מבררת תלונות הנוגעות להיבטים המינהליים של ועדת הערר, כדוגמת תלונות בנושא אי-כינוס ועדת הערר או עיכובים במתן החלטותיה. הנציבות איננה מבררת תלונות על החלטות ועדות הערר לגופן, המהוות פעולות מעין שיפוטיות (בהתאם לסעיף 38(4) לחוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958 [נוסח משולב]).
המשך קריאה בקובץ המצורף