מידת השפעתה של הביקורת הממסדית עלתה בשנים האחרונות שוב ושוב על סדר היום הציבורי. נראה כי לא רק התחושה הרווחת שרמת האפקטיביות של ביקורת המדינה אינה מספקת מביאה את העיתונות והציבור לפקפק ביעילותה, אלא גם אי-היכולת לאמוד באופן מדויק את תוצאות פעילותה. בניגוד לכמה מדינות בעולם, בישראל אין כל סטטיסטיקה רשמית באשר למידת תיקון הליקויים ולהיקף החיסכון הכספי המושג בעקבות הביקורת. יחד עם זאת, ומבלי להתעלם מהשינויים הנדרשים בפעילות הביקורת בישראל, קשה לראות במבקר אחראי בלעדי למצב הקיים, אשר נובע מגורמים נוספים שאינם בשליטתו הישירה.
מהממצאים שיוצגו כאן עולה שדווקא התקשורת, אשר נהגה למתוח ביקורת קשה על יעילות הביקורת, ניצבת בפני בעיה חמורה לא פחות: ממעקב אחר עשרים ושתיים פרשות אשר יש בהן כדי לסכן חיי אדם, שמחציתן נחשפו בעיתונות החוקרת ומחציתן בדוחות הביקורת, עולה שלאורך זמן דווקא המבקר מצליח להביא לידי תיקון ליקויים רבים יותר (46% לעומת 38%), אף שהעיתונות מצליחה להביא לתוצאות מהירות יותר. עם זאת, כאשר ביותר ממחצית המקרים הביקורת הרשמית והבלתי-רשמית נכשלת במבחן התוצאה, גובר הצורך בבחינה מעמיקה יותר של המצב הקיים ובדרכים לשנותו.
מאמר זה ידון תחילה במקורות הכוח של הביקורת והתקשורת, שני "כלבי השמירה על טוהר המידות, החוקיות, היעילות והחיסכון של המינהל" (לביא 1999, עמ' 294). המחקר עצמו, מתבסס על ההנחה שבהיעדר סמכויות אכיפה רק קיומו של "כוח אכיפה נורמטיבי" מבטיח שהליקויים הנחשפים אכן יתוקנו. החשש הוא שהכוח הנורמטיבי דועך במהירות כאשר נשחקות שתיים מאבני היסוד ההכרחיות לקיומו -תרבות שלטונית תקינה, מחד גיסא, ואמונו וערנותו של הציבור הרחב באשר למתרחש במסדרונות השלטון, מאידך גיסא. התקשורת גם היא יוצאת נפסדת ממצב זה, מאחר שכוחה לשנות את סדר היום הציבורי והפוליטי אינו מתורגם בהכרח לתיקון הליקויים הנחשפים. נביחתם של כלבי השמירה הרי אינה יכולה להיות אפקטיבית כאשר האוזניים ערלות, וקולם חדל מלהרתיע.
לאחר הסקירה התאורטית על מקורות הכוח של הביקורת והתקשורת יוצג המחקר עצמו, כולל דוגמאות לכמה פרשות וליקויים אשר נותחו במסגרתו. בהמשך יוצגו תוצאות המחקר הכמותי לצד הארות והערות אשר נדונו במהלך הריאיונות עם עובדי הציבור. אלה יכולים להוות קרקע פורייה למחקרי המשך העשויים למלא את החלל המחקרי הקיים בנושא. פרק הדיון והמסקנות יציג כמה הצעות תכליתיות העשויות להגדיל את כוח האכיפה הנורמטיבי של מוסד הביקורת בישראל. הצעות אלה מתבססות על ההנחה, לפיה למשרד מבקר המדינה יש עניין גדול בתיקון הליקויים ולא בחשיפתם גרדא.
[המשך בקובץ המצורף]