תמונת מצב של מגמות דמוגרפיות, כלכליות וחברתיות של אוכלוסיית ירושלים

מגמות דמוגרפיות - רקע

גודלה וגיוונה של האוכלוסייה בירושלים נתפסים בעיני רבים כגורמים המשמעותיים ביותר לעיצוב דמותה של העיר בהווה ובעתיד ולשימור מעמדה ודימויה בישראל ובעולם . ולא בכדי, שכן המגמות הדמוגרפיות המאפיינות את ירושלים, ובפרט אלה הנוגעות לאופייה הרב-תרבותי, מגלמות בתוכן סיכויים וסיכונים. מגוון האוכלוסיות ומכלול האיזונים ביניהן יכולים להביא ליצירה, לחדשנות ולשינוי חיובי, או לעודד ולהעמיק מחלוקות ותחרות בין הקבוצות על משאבים ועל אורחות חיים . בשיח העכשווי לעיתים נקשר מגוון האוכלוסיות בעיר, ובפרט מצבן הכלכלי-חברתי, גם למושג חוסן עירוני  - דהיינו, יכולתה של המערכת העירונית לחזור לתפקודה הקודם לאחר התרחשות אירועי קיצון  תלויה בין היתר במידת הפגיעוּת של האוכלוסייה  ובפיזור הנזקים וההפסדים בה.

משרד מבקר המדינה בחן היבטים שונים של המגמות הדמוגרפיות בירושלים בשנים 2007 עד 2016 (להלן - השנים שנבדקו), לפי נתוני הלמ"ס . הסקירה המובאת להלן מציגה תופעות שיש לתת עליהן את הדעת משום שעשויה להיות להן זיקה לחוסן הכלכלי של העיר ולחוסנה הכספי של העירייה, למשל, בכל הנוגע לגידול בהוצאות העירייה, למקורות ההכנסה שלה מארנונה ולהנחות שהיא מחויבת לתת. הסקירה נועדה להציג את האתגרים שעומדים בפני העירייה והממשלה בקידום פיתוחה ושגשוגה של ירושלים ובשיפור רווחת תושביה.

אוכלוסיית העיר

מספר התושבים בעיר משפיע על היקף השירותים שיש להעניק להם, על הוצאותיה השוטפות של העירייה ועל הוצאותיה בתחום הפיתוח העירוני. על פי אומדני הלמ"ס, נכון לסוף 2016  התגוררו בירושלים 882,700 תושבים . לשם השוואה, בתל אביב, העיר השנייה בגודלה, התגוררו 438,800 תושבים - כמחצית ממספר התושבים בירושלים; בחיפה, העיר השלישית בגודלה, התגוררו 279,600 תושבים. מספר משקי הבית בירושלים היה כ-218,000 (בתל אביב - כ-189,000 ובחיפה - כ-118,000).

שיעור אוכלוסיית ירושלים מכלל האוכלוסייה

בשנת 2016 היה שיעורה של אוכלוסיית ירושלים מכלל האוכלוסייה במדינה כ-10% - גבוה במידה ניכרת משיעורם היחסי באוכלוסייה של תושבי תל אביב (5.2%), חיפה (3.4%) ובאר שבע (2.5%). שיעור זה נותר יציב בשנים שנבדקו, לעומת שיעורן היחסי של אוכלוסיות ערי המטרופולין האחרות, שהתאפיין במגמת ירידה מתונה מתמדת (ירידה מצטברת של 0.3% בתל אביב, 0.4% בחיפה ו-0.2% בבאר שבע).

הרכב האוכלוסייה בירושלים

לפי נתוני הלמ"ס, מבין 882,700 תושבי ירושלים בסוף שנת 2016 היו 536,680 (60.8%) יהודים, 319,530 (36.2%) מוסלמים ו-26,490 (3%) נוצרים ובני דתות אחרות . לשם השוואה, שיעור היהודים מכלל האוכלוסייה במדינה בשנה זו עמד על 74.7% (6,446,100 איש), שיעור המוסלמים עמד על 17.7% (1,524,000 איש) ושיעור הנוצרים ובני הדתות האחרות - על 7.6% (656,900 איש).

הגידול השנתי באוכלוסיית העיר

קצב הגידול השנתי

כ-154,000 איש נוספו במצטבר לאוכלוסיית ירושלים בשנים שנבדקו, גידול מצטבר של 21% . בכל שנה גדלה אוכלוסיית העיר בממוצע בכ-1.9%, שהוא גם ממוצע שיעור הגידול השנתי הכלל-ארצי. ביתר ערי המטרופולין היה הממוצע נמוך יותר (1% בתל אביב, 0.6% בחיפה ו-0.7% בבאר שבע). פילוח מקורות הגידול והגריעה העיקריים של האוכלוסייה בירושלים מוצג בתרשים שלהלן.

תרשים 1: שיעור השינוי השנתי הממוצע באוכלוסיית ירושלים, 2007 עד 2016 (באחוזים)

על פי נתוני הלמ"ס בעיבוד משרד מבקר המדינה.

מנתוני הלמ"ס עולה כי עיקר הגידול באוכלוסיית ירושלים מקורו בריבוי טבעי, ושיעורו כמעט אינו משתנה. מגמה עקבית נוספת היא מאזן שלילי של הגירה מהעיר. להלן פירוט:

ריבוי טבעי

ריבוי טבעי הוא המקור העיקרי לגידול באוכלוסיית העיר. שיעור הגידול השנתי הממוצע באוכלוסיית ירושלים עקב ריבוי טבעי (2.4%) היה גבוה משמעותית משיעור זה ביתר ערי המטרופולין (1.1% בתל אביב, 0.5% בחיפה ו-1% בבאר שבע) ובכלל האוכלוסייה (1.6%).

מניתוח נתוני הלמ"ס עולה כי הדבר נובע משילוב בין שיעור ילודה גבוה לשיעור תמותה נמוך, אשר משמעותם בטווח הזמן הקצר עשויה להיות גידול בשיעור היחסי של הילדים והקשישים באוכלוסיית העיר. לכן ניתן לשער כי בעתיד יגדלו הוצאות העירייה על שירותי חינוך ורווחה, ועליה להיערך לכך.

מאזן הגירה פנימית

בשנים שנבדקו התאפיינה ירושלים במאזן שלילי של הגירה פנימית, כלומר מספר העוזבים אותה היה גדול ממספר המהגרים אליה. מגמה זו אפיינה גם את יתר ערי המטרופולין שנבדקו, אולם שיעור הגריעה בירושלים היה גבוה יותר. ראו לוח 1 להלן.

לוח 1: שיעור הגריעה של תושבים בירושלים ובערי המטרופולין, 2007 עד 2016

על פי נתוני הלמ"ס בעיבוד משרד מבקר המדינה.

נמצא כי בסך הכול נגרעו מירושלים בשנים שנבדקו כ-72,600 תושבים, מתל אביב - כ-18,800, מחיפה - כ-12,500 ומבאר שבע - כ-14,300. מנתוני הלמ"ס עולה כי מאזן ההגירה הפנימית בכלל ערי המטרופולין בשנים שנבדקו התאפיין בתנודתיות, אך בירושלים היה מאזן זה (השלילי, כאמור) היציב ביותר.

עוד נמצא כי מספר העוזבים את ירושלים ב-2016 היה כמעט כפול ממספר המהגרים אליה מיישובים אחרים.

שיעורו הגבוה של מאזן ההגירה השלילי בירושלים ביחס לערים אחרות אינו נובע רק מריבוי ההגירה אל מחוץ לעיר, כי אם גם ממיעוט ההגירה אליה - דבר המצביע על כוח משיכה נמוך יותר ביחס לערים אחרות. מחקר מ-2015 שיזמה עיריית ירושלים  העלה כי כמחצית העוזבים את העיר בשנים 2008 עד 2013 היו חילונים, כרבע מהם דתיים וכרבע מהם חרדים. יעדי ההגירה העיקריים היו מטרופולין תל אביב (48% מהעוזבים) ומטרופולין ירושלים (31% מהעוזבים) . העוזבים מתאפיינים בגיל צעיר (כשני שלישים מהם בני 20 עד 34) ובהשכלה גבוהה (61% מהם בעלי השכלה אקדמית). 47% מהעוזבים ציינו כי הסיבה העיקרית לעזיבתם היא מחירי הדיור הגבוהים. סיבות נוספות שצוינו היו רצון להתקרב למשפחה ולחברים, תעסוקה, איכות חיים ומתחים בין קבוצות אוכלוסייה.

בשנים 2007 עד 2016 נגרעו מירושלים כ-10% מאוכלוסייתה, והסתמנה מגמה עקבית של מאזן הגירה שלילי.

השתקעות ראשונה של עולים

כמו שיעור הגידול השנתי באוכלוסיית ירושלים עקב ריבוי טבעי, כך גם שיעור הגידול השנתי עקב השתקעות ראשונה של עולים התאפיין ביציבות: השיעור הממוצע היה זהה בשנים שנבדקו בכל שלושת ערי המטרופולין (0.5%), וגדול במקצת מבירושלים ובכלל הארץ (0.3%).

יחסי תלות

יחס התלות של הקשישים

יחס התלות של הקשישים בירושלים היה הנמוך ביותר לעומת שאר ערי המטרופולין בכל אחת מהשנים שנבדקו: 17 לכל 100 נפשות בגיל העבודה, בממוצע. בכלל האוכלוסייה היה יחס התלות 18 ל-100, בתל אביב - 22 ל-100, בחיפה - 32 ל-100 ובבאר שבע - 22 ל-100.

עוד עולה מהנתונים כי בכל ערי המטרופולין ובכלל האוכלוסייה היה יחס התלות של הקשישים במגמת עלייה בשנים שנבדקו. בירושלים הייתה עלייה מצטברת של 6%, בתל אביב - של 9%, בחיפה - של 16% ובבאר שבע - של 19%. בכלל האוכלוסייה הייתה עלייה מצטברת של 16.5%.

יחס התלות של הילדים

יחס התלות של הילדים בירושלים היה גבוה במידה ניכרת בכל אחת מהשנים שנבדקו מזה שאפיין את ערי המטרופולין ואת כלל האוכלוסייה: 90 לכל 100 נפשות בגיל העבודה, בממוצע, לעומת 66 ל-100 בכלל האוכלוסייה. בשאר ערי המטרופולין היחס הממוצע היה נמוך בהרבה: בתל אביב - 33 ל-100, בחיפה - 42 ל-100 ובבאר שבע - 49 ל-100.

עוד עולה מהנתונים כי בירושלים ירד יחס התלות בשנים שנבדקו בשיעור מצטבר של כ-3%, בעוד שהוא עלה בכלל האוכלוסייה (1.5%), בתל אביב (6%), בחיפה (7%) ובבאר שבע (2%).

תרשים 2: שיעור השינוי ביחסי התלות של הילדים והקשישים בירושלים, בערי המטרופולין ובכלל האוכלוסייה, 2007 עד 2016

על פי נתוני הלמ"ס בעיבוד משרד מבקר המדינה.

יחס התלות הכולל

בכל השנים שנבדקו היה יחס התלות הכולל בירושלים גבוה מזה שבכלל האוכלוסייה ובשאר ערי המטרופולין, ובייחוד בלט הפער ב-2016: בירושלים 108 לכל 100 נפשות בגיל העבודה, ולעומת זאת בכלל האוכלוסייה - 89 ל-100, בתל אביב (הנמוך ביותר) - 60 ל-100, בחיפה - 82 ל-100 ובבאר שבע - 77

ל-100. עם זאת יחס התלות הכולל בירושלים ירד (בשיעור מצטבר של 2%), לעומת עלייה בכלל האוכלוסייה (בשיעור מצטבר של 5%), בתל אביב (7%), בחיפה (11%) ובבאר שבע (7%).

אף שיחס התלות של הקשישים בירושלים היה הנמוך ביותר באופן עקבי בשנים שנבדקו, בשל יחס התלות הגבוה של הילדים בעיר היה יחס התלות הכולל בירושלים הגבוה ביותר באופן עקבי ביחס ליתר ערי המטרופולין ולכלל האוכלוסייה.

הירידה המתונה ביחס התלות הכולל בירושלים היא מגמה חיובית, בשל השלכותיה האפשריות על צמצום הנטל הכלכלי על האוכלוסייה העובדת. עם זאת יחס התלות בעיר עודנו גבוה במידה המציבה אתגרים בפני העירייה, הנדרשת לספק שירותים עירוניים לאוכלוסייה נרחבת של ילדים וקשישים.

המשך קריאה בקובץ המלא