לפי סעיף 200 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשכ"ח- 1968 המוסד רשאי, לאחר התייעצות בוועדת העבודה של הכנסת ובמועצה ועל פי הסכם בינו לבין הממשלה או לבין גוף ציבורי שקבע השר על דעת הממשלה, ליתן בשם הממשלה או הגוף הציבורי הטבות סוציאליות שאינן ניתנות לפי חוק זה או לפי כל חיקוק אחר, לכלל תושבי המדינה או לסוגים מהם.
בנובמבר 1976 נכנס לתוקפו הסכם בין משרד האוצר למוסד לביטוח לאומי (להלן המוסד), בדבר תשלום גימלת ניידות (קצבאות והלוואות) למוגבלים בניידות. הסכם זה הוחלף בהסכם חדש שנחתם ביוני 1977 ותוקן לאחרונה במאי 1982. ההסכם הקנה קצבת ניידות חדשית במימון האוצר, למוגבלים בניידות- הן בעלי רכב והן חסרי רכב שוועדה רפואית קבעה את מוגבלותם בניידות, בשל נכותם בגפיים תחתונות. עוד נקבע שהם זכאים להלוואה עומדת לתשלום מסים החלים על רכב, שנרכש בידי מוגבל בניידות.
היקף התשלומים של קצבאות ניידות ושל הלוואות עומדות הגיע בשנת 1985 לכ-41.5 מיליון ש"ח לעומת כ-14 מיליון ש"ח ב-1984.מספר הזכאים לקצבה ב-1985 הגיע ל-10,602, לעומת 1-,259 ב-1984, ומספר הזכאים להלוואה עומדת הגיע ב-1985 ל-2,400 לעומת 2,800 ב-1984.
הביקורת בנושא ניידות נכים נערכה בחודשים מארס יולי- 1984 , ופורסמה בדו"ח שנתי 35 עמ' 779. הביקורת התייחסה בעיקר לנושאים הבאים: הצורך לשנות כללים לפיהם נקבע גובה הקצבה לקבוצות שונות; ליקויים בטיפול בתשלום מפרעות ותשלום קצבה למשתכרים ; ליקויים בטיפול בהחזרים של גמלת יתר והלוואות עומדות; העדר חוברת הסברה מעודכנת. ביוני 1986 ערך משרד מבקר המדינה מעקב, שתכליתו לבדוק, באיזו מידה תוקנו הליקויים שהועלו בדו"ח.