הטלוויזיה החינוכית (להלן - טח"י) החלה לשדר בשנת 1964 והייתה אז טלוויזיה לימודית. החל משנת 1969 היא יחידת סמך במשרד החינוך (להלן - המשרד); עובדיה הם עובדי מדינה, נכסיה הם נכסי המדינה וחלק הארי מתקציבה ממומן בידי המשרד.
טח"י, שהיא גם בית הפקה וגם בית שידור, משדרת בשלושה ערוצי טלוויזיה: בערוץ 1 ובערוץ 2 (להלן - ערוצים חופשיים) ובעיקר בערוץ 23 (בכבלים ובלווין).
ועדות שונות נדרשו לשאלת קיומה של טח"י, ושאלת מעמדה עלתה מפעם לפעם. התקבלו החלטות ממשלה אחדות בעניין מעמדה של טח"י, פעם החליטה הממשלה על סגירתה ופעם על המשך פעילותה, אולם בפועל דבר לא השתנה וטח"י נותרה יחידת סמך במשרד החינוך.
על אף ששידורי טח"י הם שידור ציבורי הממומן ברובו מכספי הממשלה, השידורים של ערוץ 23 אינם זמינים לכל האוכלוסייה. על אזרחים, הרוצים לצפות בשידוריה בערוץ 23, לשלם לחברת כבלים או לחברת הלווין כדי שיוכלו לצפות בשידורים.
המשרד, שטח"י בתחום אחריותו, לא העלה לפני הממשלה את עניין קשיי הקליטה של שידורי טח"י הפוגע בחלק מהאוכלוסייה, ובעיקר באוכלוסיה בשני עשירוני ההכנסה הנמוכים.
מספר שעות השידור של טח"י הוא, ככל הנראה, גדול מיכולתה למלא אותו בתכנים, ומשום כך רבים משידוריה הם שידורים חוזרים.
שיעורי הצפייה בשידורי טח"י בערוץ 23 הם נמוכים מאוד בהשוואה לשיעורי הצפייה בשידוריה בערוצים החופשיים. השיעור הזעום של צופים דורש מהמשרד ומטח"י חשיבה מחודשת בדבר נחיצות השידורים בערוץ 23.
חוסר ההצלחה להביא לכדי סיום שינוי ארגוני בטח"י הביא לכך שנציבות שירות המדינה אישרה למנהלת טח"י להעסיק עובדים במינוי זמני. מינויים אלה עלולים ליצור מצב שבו ירגישו עובדים אלה מחויבות למי שמינתה אותם ויעדיפו שלא להתנגד להחלטותיה.
מנהלת טח"י היא העורכת הראשית ולה סמכויות ניהול רבות, המאפשרות לה להשפיע מאוד על פעילות טח"י. ניהול ריכוזי שכזה עלול לפגוע באיזון הנדרש בניהול מערכת ציבורית.
טח"י חייבת לשלם אגרת תדרים. בשנת 2003 הפסיקה טח"י לשלם את האגרה למשרד התקשורת. במועד סיום הביקורת, נובמבר 2006, הסתכם החוב של טח"י למשרד התקשורת בכ-83 מיליון ש"ח, כולל ריבית והפרשי הצמדה.
משרד החינוך לא פעל להסדיר את תשלום האגרה, אף על פי שטח"י היא יחידת סמך שלו. כתוצאה מכך תפח החוב לממדים שיש בהם כדי לסכן את המשך קיומה של טח"י.