ביוני 1995 פנתה ה"תנועה למען איכות השלטון בישראל" אל משרד מבקר המדינה והעלתה את השגותיה על ההליכים שננקטו לאחר האסון, וכך עשו גם נציגי המשפחות השכולות. התעניינות הציבור בנושא גברה במיוחד בעקבות פרסומים שהופיעו בכלי התקשורת ביולי 1995.
התמונה שהציגו הגורמים השונים בפני צוות הביקורת של משרד מבקר המדינה הייתה חלקית, ולא היה בה כדי להוות בסיס להחלטת המבקרת הקודמת אם להיכנס בעובי הקורה. במקביל לפניות דלעיל ולפרסומים בכלי התקשורת, קיימה הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת, בתקופה 10.7.95 - 25.7.95 את סדרת הדיונים שתוארו לעיל. כאמור, פנתה הוועדה למבקרת הקודמת בבקשה שתכין חוות דעת לפי סעיף 21 לחוק מבקר המדינה על טיפולו של צה"ל וחקירתו את אסון צאלים ב'. ב- 25.7.95 הודיעה המבקרת הקודמת לוועדה, בין השאר, לאמור: "כפי שכבר אמרתי גם בדיונים הקודמים, אני חוזרת ואומרת, שכבר החלה בדיקתנו בנושא התאונה הידועה כצאלים ב'. הבדיקה היא בתחילתה, ומבחינה זו כיניתי אותה מוקדמת. הצעד הראשון - וכידוע גם המרחק הגדול ביותר מתחיל בצעד ראשון - יכתיב את הצעד השני והשלישי ואת הבא אחריו. קשה לי לדעת היום לאן יתגלגלו העניינים ... אני אבדוק איך שאמצא לנכון, מה שאמצא לנכון וכיצד שאמצא לנכון". עוד הוסיפה המבקרת הקודמת: "חשבתי פשוט, שמקרה זה הוא מקרה כמעט לדוגמה לכתיבת דוח, אם אנחנו נמצא מספיק בשר לכתוב דוח. זה כמובן תנאי ראשוני בכל עניין ועניין. אם יהא צורך בדוח מיוחד, ייכתב דוח מיוחד. הכל לפי התפתחות העניינים". הדיון בוועדה סוכם, בידי יו"ר הוועדה, ברוח דברי המבקרת הקודמת.
בעת הודעתה של המבקרת הקודמת לוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת לא ניתן היה, אפוא, לדעת אם הבדיקה בנושא אסון צאלים ב' תניב דוח. במהלך הבדיקה הגיע משרד מבקר המדינה למסקנה, כי יש מקום להכין דוח בנושא.
על מסגרתו ותחומו של הדוח
טרם שנתייחס לטענות שהועלו בביקורת ולגופם של דברים, מן הראוי להבהיר את מסגרתו ותחומו של הדוח המוגש בזאת.
מטרתו של הדוח לעמוד על תפקודן של המערכות הצבאיות לפני האסון ולאחריו, ובכלל זה תפקודם של נושאי תפקידים במערכות אלה. זאת, תוך הבחנה ברורה בין סוגיה זו ובין סוגיית האחריות המשפטית האישית לאסון, אשר הדיון בה מוצה על פי דין במוסדות החקירתיים והמשפטיים המוסמכים. אין מבקר המדינה משמש כערכאת ערעור על ממצאים ומסקנות שקבעו הפצ"ר ובית הדין הצבאי, בכל הנוגע לאחריות המשפטית לאסון, ואין הביקורת בגדר "דיון חוזר" על החלטותיהם בנדון, או בגדר "דיון נוסף" עליהן.
משלא הועמדה חוות דעתו של הפצ"ר לביקורתו של בית המשפט הגבוה לצדק בנושא האחריות המשפטית האישית לאסון, וכשאין בידי מבקר המדינה לומר כי חוות הדעת בלתי סבירה בעליל, או נגועה בפגם מהותי אחר, הרי שחוות דעת זו היא סופית. ופשיטא, לגבי פסק דינו של בית הדין הצבאי, כי משהפך לחלוט, אין עוד מקום להרהר אחריו. על כן, אין מבקר המדינה רואה מקום להיזקק שוב, בדרך של התייחסות עקיפה, לנושא האחריות המשפטית האישית לאסון, שהוכרע על ידי המוסדות המוסמכים. לפיכך, השאלה אם צדקו הפצ"ר ובית הדין הצבאי בממצאיהם ובמסקנותיהם בנושא האחריות המשפטית לתאונה, ואם אלה מקובלים על מבקר המדינה, אינה רלוונטית כלל לדוח זה. כשם שאין משמעות לשאלה אם מבקר המדינה היה מחליט אחרת מהם בנושא האמור, אילו היה עליו להפעיל את שיקול דעתו במקומם.
פניו של דוח מבקר המדינה הינם, בעיקר, פני עתיד. דהיינו, להביא לכך כי יתוקן הדרוש תיקון, ויופעלו הנורמות הראויות לשם תפעולה התקין של המערכת המבוקרת. בהקשר זה ייאמר, כי במובחן מהאחריות המשפטית האישית לאסון, על מבקר המדינה גם לבדוק ולהביא את ממצאיו ומסקנותיו בכל הנוגע לאחריות הפיקודית, כחלק מבדיקת תפקודן של המערכות.
אכן, אילו נמצא ממש בטענות בדבר שיבוש הליכי חקירה ומשפט, ואילו נמצא כי למשרד מבקר המדינה הובאו, או נתגלו, ראיות רלוונטיות נוספות, שלא היו בפני הפצ"ר, ושיש בהן לשנות את ממצאיו, כי אז לא היה מנוס מלהביע דעה לגופם של הממצאים והמסקנות אליהם הגיע. אולם משלא נמצא ביסוס לטענות האמורות, ומשאין בפני משרד מבקר המדינה חומר רלוונטי נוסף, אין עוד מקום, כאמור, לעיסוק נוסף בדוח בסוגיית האחריות המשפטית לאסון.
[המשך קריאה בקובץ המצורף]